חוג ג'ודו, חוג בלט, חוג גיטרה, או חוג ציור – הילדים מבקשים ומראים התלהבות, וההורים נענים ברצון ושמחים לפתוח לילד אופקים ושטחי התעניינות חדשים. מגיעים לחוג.

ההורה מלא התלהבות ובונה ציפיות:
"תראה איזה כיף יהיה לך, תכיר חברים חדשים, אתה תלמד מהר, ותתקדם – בטח תהיה מצטיין.אתה כל כך מוכשר, ואתה… ואתה.. וגם…". אבל אז קורה ההיפך הגמור: הילד נצמד אליכם ומתקשה לעזוב ולהצטרף לשאר הילדים.

אתם מרגישים קצת אכזבה, ושוב מפצירים: "נו, מה קורה איתך? הרי רצית את החוג הזה, בשביל מה באנו? תראה את כל הילדים", אבל תחושת הציפיה הזו אצל ההורה יוצרת סטרס גדול עוד יותר אצל הילד, והוא רק מחזיק את הרגל שלכם חזק יותר. אז אל תייצרו ציפיות גדולות מידי ואל תכניסו את עצמכם לסטרס רק בגלל שהוא זקוק לקצת יותר זמן כדי להתאקלם, או בגלל שאתם עסוקים בהשוואה לילדים האחרים, אלה שכן משתתפים.

היו קשובים אליו.

אתם מרגישים שהוא רוצה, אבל כנראה קשה לו? קבלו אותו כמו שהוא, לכל אחד יש את הקצב הפרטי שלו להתאקלמות במקום חדש. בהצלחה (ובעיקר 'בהנאה') בחוג.