כשהייתי ילדה היה נהוג בבית סדר יום די קבוע. כל בני הבית הכירו את סדר היום, כולם ידעו את השעות, ובכלל לא היה צריך לדבר ולהזכיר – כך זה התנהל שנים.

סדר היום כלל, למשל:

שנ"צ בין 2-4 – אמא ישנה ובבית צריכה להיות דממה! לילדים מותר בזמן הזה לשכב לקרוא (ולהפוך בשקט את הדפים!), להכין שיעורים, או לשחק במשחק שקט (מאד).

ארוחת ערב בשבע וחצי – כל יום!

והיינו יודעים לבד מתי לחזור הביתה ממשחקי החוץ שלנו, או מחברים – זו היתה אחריות שלנו וסמכו עלינו שנחזור בזמן. בשבת החוקים היו קצת אחרים, אך גם הם קבועים וברורים, וכמובן נכונים לכל השבתות, למשל:

בשבת קמים ב- 10.00!

בתור ילדה הייתי כמובן מתעוררת מוקדם יותר, וידעתי שמשעה מסויימת מותר לי לבוא למיטת ההורים. הייתי נשכבת ביניהם וזה היה זמן לשיחות, להקשבה לרדיו ביחד, ולנמנומים נעימים מתחת לפוך של ההורים.

בשבת של ים, כלומר בקיץ – השכמה מוקדמת קצת יותר (כך גם בשבת של טיול).

שנ"צ – בשבת גם אבא ישן, והשנ"צ עד 17:00!

ולמה נזכרתי בכל זה? כי הבוקר שבת – וקמתי ב 10:00…

סדר יום קבוע יוצר הרגלים – כולם יודעים את החוקים ומה נהוג בבית, וזה מקל מאד על ההתנהלות. סדר יום משרה ביטחון על הילדים, נותן תחושת יציבות ומונע ויכוחים, צעקות, התנצחויות, הוא גם מונע לחצים וחוסר ודאות.

ואיך זה אצלכם? גם בבית שלכם יש הרגלים קבועים?